החלטה בתיק רע"פ 7383/12

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 12.9.12 בתיק עפ"ת 32300-04-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באילת, הכרעת הדין מיום 11.10.11 (השופט רום) וגזר הדין מיום 11.3.12 (השופטת שטרית) בתיק תת"ע 7939-04-10. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה של נהיגה בשכרות וסירוב לבדיקת נשיפה (כפי שיפורט להלן) והשית עליה עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 25 חודשים, מאסר מותנה, פסילה על תנאי וקנס. הבקשה הנוכחית עוסקת בסוגית תיקון ציונם של סעיפי האישום בהם הורשעה המבקשת, שנעשה לאחר מתן הכרעת הדין.

רקע והליכים

ב.       נוכח היקפה המצומצם של היריעה נביא בתמצית את העובדות הנדרשות לענייננו. כנגד המבקשת הוגש (ביום 19.2.10) כתב אישום המייחס לה את העבירות המצוינות מעלה. לפי כתב האישום נתפסה המבקשת באותו יום בשעה 02:35 בעודה נוהגת ברכבה, וסירבה לבקשת השוטר להיבדק ולתת דגימת אויר נשוף. נאמר כבר כאן כתב האישום, הכתוב בכתב לא ברור כל עיקר שלא לומר "כתב חרטומים", מאשים את המבקשת בנהיגה בשכרות וסירב לתת בדיקת אויר נשוף, ומזכיר רשימת סעיפים שאינה נהירה דיה, ואי בהירות זו גרמה לרישום מוטעה בהמשך. הרשימה הנכונה לאמיתה היא כנראה 62(3), 64(ב), 64ד(א) וסעיף 39, ובהמשך נזכרים סעיפים 62(3), 64 ב(א) ו-39א. ברי לצערי כי מדובר בכתב אישום מרושל, מבלי לפגוע, וגם אם זוכרים כי נכתב ב"תנאי שדה" על-ידי שוטר שבדרך. נזכיר כי הסעיפים הרלבנטיים בדין הם 62(3) (שכרות בנהיגה) 64ב(א) (סמכויות שוטר במקרה חשד לשכרות), 64ד (סירוב לדרישת בדיקה) ו-39א (עונש המינימום של שנתיים במקרה שכרות). לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקשת ביום 11.10.11 השימוע - נקבע ל14.12.11, חודשיים לאחר מכן, מרחק שראוי להימנע ממנו ככל הניתן); הכרעת הדין (הנושאת כותרת פסק דין) הסתיימה בדברים הבאים:

"אשר על כן אני קובע כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה להוכחת האישום נשוא כתב האישום מעבר לספק סביר, ואני מרשיע את הנאשמת [המבקשת - א"ר] בביצוע העבירה המיוחסת לה בכתב האישום" (שם, עמ' 7).

כאן המקום לומר, כי בפתח הכרעת הדין מנה בית המשפט לתעבורה את סעיפי האישום, וציין כי:

"כתב האישום מייחס לנאשמת נהיגה בשכרות... בכך שסירבה לתת דגימת אויר נשוף לפי דגימת שוטר, בניגוד לסעיפים 26(9), 64ב'(א)(1), 64ד' וסעיף 39א' לפקודת התעבורה" (שם, עמ' 1).

כלומר, עבירת הנהיגה בשכרות המעוגנת בסעיף 62(3) (המצוינת כאמור בכתב האישום), לא נזכרה בדברים (חרף העובדה ששם העבירה צוין), ונראה שבמקומה צוין בטעות סעיף 26(9) - תת-סעיף שאינו קיים בפקודה (סעיף 26 עוסק במינוי שופטי תעבורה, וברי שאינו רלבנטי לסוגיה); אעיר, כי כנראה הועתקה הרשימה בפסק הדין באופן שגוי מכתב היד הלא ברור, ועיון בתצלום תומך לדעתי בכך.

ג.       נוכח השוני בין הסעיפים הנמנים בהרשעה לבין כתב האישום, ונוכח הטעות שככל הנראה נפלה בפירוט סעיפי האישום, נתבקש בית משפט השלום ביום 19.12.11 להורות על תיקון הכרעת הדין, בבקשה שכותרתה "בקשה לתיקון פרוטוקול וכן, הקדמת מועד דיון לשמיעת טיעונים לעונש". בבקשה עתרה המדינה לתיקון פרוטוקול לפי סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולהוספת סעיף 62(3) לפקודת התעבורה לסעיפי האישום. ביום 25.12.11 נתבקשה תגובת המבקשת לענין התיקון (בתוך 7 ימים). תגובת בא כוח המבקשת (מיום 2.1.12) לא התייחסה לסוגית התיקון אלא לשאלת מועד הדיון בלבד, ולפיכך ביום 17.1.12 הורה בית המשפט על עריכת התיקון. להשלמת התמונה נציין, כי ביום 14.12.11 הוקראה הכרעת הדין לצדדים, ולאחר שמיעת טענות לעונש בהמשך, השית בית המשפט (השופטת שטרית) על המבקשת את העונשים המצוינים מעלה (גזר הדין מיום 11.3.12).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.       המבקשת עירערה על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובין השאר בסוגיית תיקונם של סעיפי האישום. בנוגע לעריכת התיקון - ענייננו כעת - הטעים בית המשפט המחוזי, כי אכן נפלה טעות קולמוס בהכרעת הדין. מבחינת הפרוצדורה המשפטית המתאימה לתיקון טעות זו קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת, כי הדרך לתיקונה עוברת בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ולא בסעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי.

ה.       בית המשפט קבע, כי התיקון נעשה כדין, שכן מניין הימים לפי חוק בתי המשפט (21 יום) טרם חלף (מאז הקראת הכרעת הדין (14.12.11, כאמור - למעלה מחודשיים לאחר שנחתמה), ועד הגשת הבקשה לתיקון (19.12.11) חלפו 5 ימים בלבד). עוד הוטעם, כי מדובר בטעות סופר מובהקת, ונוכח היעדר התנגדות מצד המבקשת להחלטת בית המשפט לתעבורה (מיום 25.12.11) לא נדרש נימוק מיוחד לתיקון; וכי בית המשפט לתעבורה ציין מפורשות בהכרעת הדין, שהוא מרשיע את המבקשת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. לבסוף הוסיף בית המשפט, כי גם אלמלא נערך התיקון (והוסף בהחלטה סעיף 62(3)), די בהרשעה לפי סעיף 64ד(א) כדי להגיע לאותה תוצאה משפטית, שכן סעיף זה קובע:

"סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה... לתת דגימה למעט דגימת רוק, לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)...".

הבקשה

ו.       כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי (14.10.12), והיא תחומה "אך ורק לשאלה המשפטית שעניינה תיקון הכרעת הדין ושינוי סעיפי האישום". נטען, כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות משפטית בנימוקיו לדחיית הערעור והטענות כנגד עריכת התיקון; לשיטת המבקשת, חלפו למעלה מ-21 יום מאז מתן הכרעת הדין, שכן יש לחשב את מניין הימים ממועד כתיבתה ולא ממועד הקראתה לצדדים, קרי מיום 11.10.11 (מועד חתימת הכרעת הדין בפרוטוקול) ולא מיום 14.12.11. עוד נטען, כי גם אם יחל מניין הימים ממועד ההקראה, התיקון עצמו אפשרי אך ורק בתוך 21 יום, ומועד הבקשה לתיקון (מיום 19.12.11) אינו רלבנטי (כאמור ההחלטה על עריכת התיקון התקבלה ביום 17.1.12). לבסוף נטען, כי העובדה שבית המשפט לתעבורה ציין מפורשות את ההרשעה בעבירה המנויה בכתב האישום ובסעיף 64ד(א) אינם יכולים לסייע בידי בית המשפט בבואו לתקן טעות כבדת משקל זו בחלוף 99 ימים - כך נטען - מאז נתינתה.

הכרעה

ז.        לאחר העיון איני רואה כל מקום להיעתר לבקשה. ראשית, אין היא עומדת באמות מידה המצדיקות כלל גלגול שלישי; הבקשה הנוכחית אינה מעלה לאמיתה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, והיא תחומה ליישום ההלכה השוררת בנוגע לתיקון טעות סופר. אוסיף, אף שהדבר לא נטען, כי יש לראות את המקרה כגלגול שלישי, אף שנושא טעות הסופר עלה רק בעקבות פסק הדין בערכאה הראשונה; ראו בש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם), שם נאמר מפי השופט (כתארו אז) ריבלין כי "עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי'"; ראו גם רע"פ 2936/12 ארביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בתי המשפט עסקו לא אחת בסוגיות הנוגעות לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, והכריעו בשאלות הנוגעות להגדרת מהי הטעות הניתנת לתיקון, המועדים הרלבנטיים למניין 21 הימים ושאלות נוספות אשר לגביהן נטען בבקשה, כי הן מצדיקות מתן רשות ערעור (לסיכום ההלכות בסוגיה ראו גורן, עמ' 386-383).

ח.       לטענת המבקשת "לטעויות אשר נפלו בפני בית משפט השלום... לא ניתנה הפרשנות הנכונה בבית המשפט המחוזי... אשר שגה לטענת המערערת [המבקשת - א"ר] בפרשנות אותה נתן לסעיפי החוק הרלבנטיים". אולם, אפילו היתה טעות - ואין זו דעתי - "אין טעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, כשהן לעצמן, מצדיקות מתן רשות ערעור..." (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, התשס"ח), 215).

ט.       מדובר במקרה בולט של פליטת קולמוס אשר נבעה מקריאה לא נכונה של כתב היד הלא ברור בכתב האישום וייצרה התעסקות מרובה ומיותרת, ואשר השכל הישר חייב תיקונה. קרי, עסקינן בניסיון לבטא נכונה את כוונתו הברורה מתחילה של בית המשפט לתעבורה, שהחליט להרשיע את המבקשת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום כולן, וכך עשה (ראו הכרעת הדין, עמ' 7); הוא לא חילק בין סעיפים שונים, המבקשת לא תישמע בהקשר זה; בכך לא אוכל לסייע בידה.

י.        אציין, כי בכל הנוגע למועד תחילת מניינם של 21 הימים, מתן פרשנות אחרת מזו שנתן בית המשפט המחוזי הייתה נוגדת את תכלית הסעיף ומסכלת למעשה כל אפשרות של הצדדים לעתור בבקשה לתיקון הכרעת הדין בנסיבות המקרה; הכרעת הדין נרשמה בפרוטוקול 64 ימים טרם נערכה הקראתה, ולפיכך לדעת המבקשת היו הצדדים מנועים מראש - טרם ידעו כלל מהי הכרעת הדין ומה תוכנה - לעתור לגביה, שכן חלפו מזמן 21 הימים המוקנים להם (והרי, להם, בעיקר, ניתנה). דבר זה אינו מתיישב עם השכל הישר ועם כל פרשנות של תכלית סעיף 81. בנוגע לתום מניין 21 הימים. הלכה פסוקה היא, שלא תיתכן מובהקת ממנה, כי די בהגשת הבקשה לתיקון, ואין נפקות לשאלה מתי ניתנה בפועל החלטת בית המשפט בבקשה (ראו ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר בע"מ (לא פורסם); רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם); גורן, עמ' 385); בענייננו הוגשה הבקשה 5 ימים לאחר הקראת הכרעת הדין לצדדים, ומכאן שאין להלום את טענות המבקשת; והרי אי אפשר שהדבר ייתלו במועד החלטתו של בית המשפט, בו אין הצדדים שולטים.